במאמר זה אציג את יחסה של דת האסלאם כלפי הדתות השונות.

כידוע, ישנם מספר רב של דתות בעולם המתחלקות בעיקרן לדתות מונותיאיסטיות – דתות אשר מאמינות באל אחד ודתות פוליתיאיסטיות – דתות אשר מאמינות בריבוי אלים.

בין הדתות המונותיאיסטיות נמנית גם דת האסלאם, בה על פי המסורת המוסלמית והקוראן המכובד, ישנן דתות אשר קיומן מתקבל לפי תפיסת העולם המוסלמית והינן זכאיות לקבל יחס הולם של ביטחון אישי תחת שלטון מוסלמי.

מנגד, ישנן דתות אשר דת האסלאם אינה מוכנה לקבלן ואף על פי ההלכה המוסלמית, עליהם לרדוף את אלו אשר נמנים בין אותן הדתות.

              בפרקים הבאים אשווה ואענה על שאלות כגון מי הן אותן הדתות המונותיאיסטיות והפוליתיאיסטיות ומהם ההבדלים בניהן, אציג את יחס האסלאם לכל אחת מצורות האמונה ואפרט בעיקר בנוגע לשתי הדתות המונותאיסטיות הגדולות – היהדות והנצרות.

              בנוסף, אנסה להסביר גם מדוע יש יחס שונה כלפי דתות מסוימות, מאין הוא נובע והאם הוא מיושם במציאות או שמא הוא ציווי תיאולוגי ותו לא.

פרק א’

אמונה – מונותאיזם אל מול פוליתאיזם

מונותאיזם הוא אמונה באל אחד ויחיד, בניגוד לפוליתאיזם – אמונה באלים רבים. מקור המילה מיוונית: מונוס – אחד, תאוס – אלוהות[1]. המונח עצמו מציין רק את ייחודו של האל ושלילת אלים נוספים, הרעיון המונותאיסטי העיקרי מצביע גם על כך שהאל מופשט ורוחני. במחקר מקובל לראות את הופעת המונותאיזם במהפכה האתניסטית במצרים של אחנתון[2], הזרם המרכזי בחקר בדתות טוען כי אלה מבני ישראל אשר הגיעו ממצרים הביאו עמם לכנען את תודעת האל היחיד (פרופ’ י. שביט, ד”ר ד. מוסקוביץ’, ס. צלאח, 2005). הדמות הבסיסית המייצגת את המונותאיזם האברהמי היא אברהם אבינו, שנחשב ביהדות, בנצרות ובאסלאם לאבי האמונה המונותאיסטית. זאת בשל יציאתו נגד עבודת האלילים שהייתה נהוגה בכל העולם כולו, ואף בבית אביו[3]. לפי תפיסה זו החל המונותאיזם באור כשדים[4] שבעיראק. ביהדות בספר בראשית פרק י”ב, פסוק ח כתוב כי אברהם קורא בשם ה’ בארץ כנען. באסלאם, בדומה, מתואר בסורת “הנביאים” (21 – אֵלְאַנְבִּיָאא’), מאבקו של אברהם שבו הוא קורא תיגר על עבודת האלילים של אנשי עירו ושובר את הצלמים. וכן בסורת “הפרה” (2 – אֵלְבַּקַרַה), אַיָה (פסוק) 258 שבו מתואר מאבקו של אברהם בשליט, כאשר הוא מבקש ממנו להעלות את השמש בדומה לאל. גם בנצרות בברית החדשה אברהם מועלה על נס ומצוין כמופת למאמין שנכון לבצע הרבה הקרבות למען אמונתו.

              בתקופה מאוחרת יותר קמו בהשפעת היהדות שתי דתות מונותאיסטיות נוספות – הנצרות והאסלאם, שנסמכו בכתביהן על בסיס האמונה היהודי, ושללו את ריבוי האלים[5]. בניגוד ליהדות, שלא ראתה ערך בהפצה המונית של הדת[6], הדתות החדשות, ובעיקר הנצרות שאפו להרחיב את מעגל המאמינים בכל דרך אפשרית[7]. האסלאם לקח זאת צעד אחד קדימה ובקוראן כתוב במפורש שעל המאמין בתורת מוחמד להרוג את כל עובדי האלילים שאינם מוכנים לשנות את דתם[8]. גם המיסיונרים הנוצרים פועלים עד היום כדי להפיץ את הבשורה הנוצרית אף במקומות הנידחים בעולם.

              כיום רובו ככולו של העולם המערבי משתייך לדתות המונותאיסטיות. לעומת זאת, בעיקר באסיה ובאפריקה ישנם רבים המאמינים באלים רבים (פוליתאיזם).

פוליתאיזם הוא במקורו במילה היוונית: פולי – הרבה, אתוס – אל[9]. פירושו אמונה בריבוי האלוהות, כלומר, אמונה במספר אלים. פוליתאיזם היה נפוץ מאוד עד סוף העת העתיקה אך ממשיך להתקיים גם בימינו בדתות שונות.

              לפי רוב החוקרים, מקורו של הפוליתאיזם באנימיזם[10], בזמנים קדומים יחסו נפש חיה לגורמי טבע שונים כמו תופעות מזג אוויר (למשל לברקים ולרעמים), לתצורות נוף כמו הרים, לגרמי שמים כמו השמש והירח לעצים שונים ועוד. האדם חש בתלותו בגורמי טבע אלו ובדינמיקה והשינויים בטבע, ועל כן סבר שעבודה לגורמי טבע אלו תוכל להשפיע לטובה על תלותו בטבע. מהאנימיזם הלכו והתפתחו, בהדרגה, האלים התפקודיים. תופעות הטבע כבר לא אלים בפני עצמן אלא תוצאות פעולותיהם של אלים רבים האחראים על כל תחומי חיי האדם והטבע. כך, הופיעו אלים רבים מספור של גשמים, חריש, ציד, זריעה, הריון, לידה וכדומה. אלו היו אלים ערטילאיים, חסרי דמות ייחודית ורובם לא זכו לפולחן מיוחד. לצדי אלים אלו הופיעו גם האלים הטריטוריאליים כלומר, לכל יישוב, נווה מדבר, גבעה, יער או מעיין היה אל משלו. אלות המקום. התפתחויות פוליטיות, צבאיות וחברתיות גרמו לאיחוד של שבטים ולאומים קטנים ובעקבות זאת גם לאיחוד האלים הטריטוריאליים. שטחים גדולים ורחבים נשלטו על ידי אל טריטוריאלי אחד. מלחמות וכיבושים הביאו לניצחונות וכיבושים. מנוצחים וכבושים קיבלו עליהם את עול אליהם של המנצחים והכובשים.

              תרבויות קדומות רבות האמינו בריבוי אלים, ובהן השומרים, המצרים, היוונים, הרומאים, האצטקים, היורובה (במערב אפריקה) והנורדים (בסקנדינביה). באמונות מסוג זה בדרך כלל לכל אל יש תחום משלו, למשל: אל המים, אל האהבה, אל האדמה וכדומה. גם כיום עדיין קיימות דתות פוליתיאיסטיות (A. Jan 2001).

              לאמונה במספר רב של מקורות אלוהיים יש השלכות לגבי תפיסת טבעה של האלוהות. שלא כמו האל היחיד של הדתות המונותאיסטיות, האלים של הפוליתאיסטים אינם בהכרח כל-יכולים, יודעי-כל ונוכחים בכל מקום. חלק מן האלים חזקים יותר או בעלי השפעה רבה יותר מאחרים. פעמים רבות, האלים נלחמים בינם לבין עצמם על שליטה. פעמים רבות, פוליתאיסטים רואים התהפכות מגמות חברתיות, פוליטיות או כלכליות, ושינויי מאזני העוצמה בעולם כהשתקפות של מאבקים כאלו בין האלים. היו שהאמינו כי האלים דומים במהותם לבני אדם, אך הם הרבה יותר חזקים מכל הבחינות[11]. האלים נתפסו כצורות מושלמות או אידיאליות שאליהן צריכים בני אדם לשאוף. אחרים ראו את האלים כרוחות הקדמוניות העצומות של השבט או העיר, אבות ואימהות אלוהיים. הכנענים, למשל, חשבו במונחים אלו לפחות על חלק מן האלים שלהם.

              למשל, היוונים והרומאים בתקופה הקלאסית היו הנותאיסטים[12]. הנותאיזם הוא מונח שנטבע על ידי החוקר הגרמני מקס מילר במאה ה-19. הכוונה היא לאמונה באלים רבים, ולראייה של אחד מהם כעליון על האחרים. הנותאיזם נקרא גם “מונותאיזם כוללני” או “פוליתאיזם מונרכי”. בתקופה הקלאסית, זאוס או יופיטר נחשב לאבי האלים, המלך העליון והחזק ביותר מכל האלים האולימפיים.

              ישנם חוקרים הטוענים כי המונותאיזם היא אמונה חסרת סובלנות ואכזרית הנלחמת בכל האמצעים, כולל הקשים ביותר, נגד הסוטים מהאמונה ומאידך, הפוליתאיזם מאופיינת בסובלנות, המאמין הבוחר לו אל או אלים כרצונו ועובד אותם. (H. Judy, 2003).

פרק ב’:

האסלאם – מפוליתאיזם אל מונותאיזם

האוכלוסייה הדלילה בחצי האי ערב הייתה מאורגנת במאה השישית לספירת הנוצרים במבנה שבטי, רובה חיה חיי נדודים במדבר, ומיעוטה חי סביב ישובים קטנים בנאות מדבר. 

חצי האי ערב היה מרוחק ממרכזי הכוח הפוליטיים, הדתיים והתרבותיים שמצפון לו, בסהר הפורה, וממערב לו, באפריקה. עם זאת, האזור לא היה מנותק מן המתרחש במרכזים פוליטיים וכלכליים אלה. שיירות מסחר שחזרו מהסהר הפורה הביאו עמן לא רק סחורות וכסף כי אם גם מידע על המתרחש מחוץ לגבולות חצי האי ערב, ואפשרו להשפעות חיצוניות לחדור פניה אט-אט. על-פי המסורת המוסלמית, על אף מחלוקת של חוקרים שונים כיום, חצי האי ערב ובייחוד מכה, נמצאו במרכזו של סחר בין לאומי[13]. מה שהוביל להתפתחות העיר מכה ולהתפתחות של הפולחן הדתי בה. הכעבה[14] בעבר שימשה כמבנה לפולחן דת לאלילים הרבים בהם האמינו השבטים הערבים של חצי האי ערב, לכל אל הייתה נציגות בתוך הכעבה, פסל כזה או אחר, ציור או עצם שייצג אותו. אך גם מבחינה דתית לא היה חצי האי ערב מנותק מן המתרחש מחוצה לו. באזור חיו גם יהודים[15] ונוצרים[16] לצד עובדי האלילים הערביים, בישובים משלהם אך גם ביישובים מעורבים. לקהילות היהודיות  והנוצריות היו קשרים אמיצים עם יהודים ונוצרים בארצות אחרות והם שימשו כמתווכות לרעיונות דתיים מחוץ לחצי האי ערב. דתם של רוב יושבי חצי האי במאה השישית לספירת הנוצרים הייתי פוליתאיסטית. הערבים האמינו בקיומם של מספר אלים, כאשר המאמינים יכולים לתמרן ביניהם ולקדם את ענייניהם בעולם[17]. יחסה של המסורת המוסלמית אל התקופה שקדמה לבוא הנביא מחמד ובעצם לבוא האסלאם, היא אמביוולנטית. היא מכונה תקופת הג’אהליה, מונח המתורגם לרוב כ – בערות ומתכוון לבורות הדתית ששררה בחצי האי הערב, עבודת האלילים. על אף שאלמנטים שונים מהפוליתאזים שולבו אל תוך האמונה והפולחן המוסלמיים, כלפי עבודת האלילים ורעיון האלילות אין שום סבלנות באסלאם[18].

              מֻחַמד בִּן עַבּדַאַלְלָה בִּן הַאשֶם לשבט קֻרַיֶש, נביא האסלאם, נולד בעיר מכה שבמחוז ח’ג’אז בערב הסעודית אשר נמצאת בחצי האי ערב. מחמד מתייתם מהוריו בגיל צעיר, תחילה הוא עובר לחסות סבו אַבּוּ מֻטְלֶבּ ולאחר מכן עובר לחסות דוד אַבּוּ טַאלֶבּ. חמולת קֻרַיֶש, הייתה החמולה ששלטה על אזור הכעבה, הלא הוא אזור פולחן הדת הגדול ביותר במחוז ח’גאז, ולכן הייתה חמולה אמידה מאד. בגיל 20 מחמד נושא לאישה אלמנה עשירה ומבוגרת ממנו ב-20 שנים, בשליחותה הוא יוצא למסעות מסחר בכל רחבי חצי האי ערב ואף הגיע אל מדינות אֵ-שַאם, סוריה רבתי (סוריה, לבנון, ירדן וארץ ישראל)[19]. במהלך מסעות מסחר אלו, לא מן הנמנע כי מחמד פוגש בנוצרים ויהודים ונחשף אל דתות מונותיאיסטיות אשר אט-אט מחלחלות אל תודעתו של הנביא. בשנת 610 לספירה הנוצרית, בעת ששהה במדבר מחוץ לעיר מכה לבדו, מתוך מנהג שהיה לו להתבודד במערות, נגלה בפני מחמד המַלַאכּ גִ’יבְּרִיל הלא הוא המלאך גבריאל, ומוסר לו את דברי האל אשר מצווים עליו לקום ולקרוא בשם יוצרו ריבון העולם[20], לפי המסורת זוהי הסורה ה-96 בקוראן, סורת  “הַדָּם הַקּוֹפֵא (96 – אלעַלַק):

              “1. קְרָא בשם ריבּונךָ אשר ברא, 2. ברא את האדם מטיפת דם קוֹפֵא.3. קְרָא כי ריבּונךָ    הוא הנֶאֱצָל, 4. אשר לימד בקולמוס, 5. לימד את האדם את אשר לא יָדע. 6. לא ולא!                האדם פָּרק עוּלוֹ, 7. כי ראה עצמו בלתי נזקק, 8. ואולם אל ריבּונךָ ישובו הכל…”[21]

              מחמד חוזר למכה נסער ומפוחד, הוא מספר לאשתו  על שאירע לו ואשתו מרגיעה אותו ותומכת בו. בעזרתה ובעזרת חבריו הקרובים ומעט מקרובי משפחתו מוחמד מתחיל להטיף אל דת האסלאם ועל האמונה באל אחד[22]. מחמד מציג עצמו כמֻסְלֶם אשר פירוש המילה בערבית הוא כנוע, מסור לחלוטין לרצון האל[23]. מחמד יוצא כנגד מנהג בני עירו וכנגד עבודת האלילים. מהר מאד הוא מושך לעצמו אויבים מקרב העיר מכה ובעיקר מצד בני החמולה שלו, חמולת קֻרַיֶש, שכן מחמד טוען שאין צורך במתווכים ובמרכז פולחני מכיוון שהאל נגיש לכולם. אלו בעצם ניצניו הראשונים של המונותאיזם בבני ערב.  לאחר ההגירה לית’רב[24] אשר לימים תקרא אלמדינה, קרי, העיר של הנביא, מחמד תופס תאוצה ואוסף סביבו עוד ועוד מאמינים אשר מפסיקים להיות פוליתאיסטים והופכים למונותאיסטים המאמינים באל אחד – אללה.

              גם הקוראן[25], סדרת ההתגלויות שאירעו למחמד ומאוחר יותר הועלו על הכתב מייחסות משמעות רבה לעניין האמונה באל אחד, ומיגור תופעת הפוליתאיזם, בעולם בכלל ובקרב הערבים בכלל.

                                                                           פרק ג’:

האסלאם ויחסו אל הדתות האחרות

מאז ומתמיד היה חצי האי ערב אזור בו התקיימו זו לצד זו דתות רבות. הן הדתות הפוליתאיסטיות של הערבים והן דתות הייחוד של היהודים והנוצרים. דת האסלאם היא דת מונותאיסטית שדחתה את הפוליתאיזם דחייה גמורה[26], על אף שלקחה ממנה מנהגים מסוימים, כמו פולחן הכעבה והאבן השחורה. הקוראן גם מזכיר מנהגים ג’אהליים (כאמור תקופת טרום האסלאם) הקשורים בפולחן המרובה אלילים ומציג אותם באור מגוחך.

              הנחת היסוד של האסלאם היא שהאסלאם הוא פסגת המונותיאיזם ומוחמד הוא אחרון הנביאים. האסלאם דוגל בדוקטרינת העליונות של האסלאם על הדתות האחרות. במלים אחרות, האסלאם הוא האמת היחידה והבלעדית.

              היחס לדתות המונותאיסטיות הוותיקות היה מורכב יותר. הקוראן מכיר בהתגלות האל ליהודים ולנוצרים כמו גם לאחרים. חוזרת בו מספר פעמים הטענה שאין חדש בבשורה של הנביא מחמד אלא רק אשרור של התגלויות קודמות[27]. הקוראן טוען כי בשורתו של מחמד, מה שהביא האסלאם לעולם, הינה גרסה לא מסולפת של האלוהות. בשונה מהבשורה שהתגלתה ליהודים ולנוצרים קודם לכן וסולפה על ידם.

              אזכורים רבים של משה[28] בקוראן הביאו את החוקרים להאמין כי מחמד הושפע מן היהדות יותר מהנצרות, היו שטענו כי למחמד היו מורים יהודיים שדרכם נחשף למקרא ולמדרש. חלק החוקרים טוענים כי קריאה מעמיק יותר וניתוח הקוראן מצביעים דווקא על עקרונות נוצריים וניתן לזהות בהן ידיעה רחבה יותר של ערכים וסיפורים נוצריים[29]. מקורות ההשפעה על הנביא, יהיו אשר יהיו, אינם חשובים. החשוב לעניינו הוא כי ההכרה בהתגלויות הקודמות, קרי, ביהדות ובנצרות אינה מסויגת. המוסלמים פשוט תופסים את עצמם כמונותאיסטים יותר משתי הדתות הוותיקות ממנה. בסורת “הַחֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה” (9 – אֵלְתַוְבַּה) באַיָה (פסוק) 30 נכתב:

“היהודים אומרים, עֻזַיְר[30] הוא בן אלוהים. והנוצרים אומרים, המשיח הוא בן אלוהים. זה הדבר אשר יביעו בהבל פיהם, בחקותם את דברי הכופרים לפניהם….”. המוסלמים מקבלים אם כך את משה ואת ישו כנביאי אמת, אך דוחים את ישו כהיותו בן אלוהים, ולכן אינם מקבלים גם את השילוש הקדוש. הטענה כנגד היהודים אינה ברורה דיה. המוסלמים מאמינים בנוסף כי הן היהודים והן הנוצרים זייפו במזיד  את דבר האל שנמסר להם. לפי המוסלמים, היהודים הוציאו מן התורה אמירות מפורשות של בואו העתידי של הנביא מחמד ובחרו לסלק פסוקים אלה על אף שידעו כי מדובר בנבואות אמת. המוסלמים רואים בטקסט היהודי והנוצרי סילוף ההופך אותו לבלתי קביל ומרגע שהקוראן ובשורת האמת שבו נמסרה לערבים מידי מחמד, אין יותר צורך בגרסאות המסולפות של הדתות המונותאיסטיות האחרות, ולכן הן בטלות ומובטלות.

              על פי המסורת המוסלמית, לבחירה האלוהית בערבים יש שורש קדום, דת האסלאם מוצגת כהמשך של “דת אברהם”, אמונה מונותאיסטית טהורה וטבעית שקולקלה במשך הדורות. בסורת “הַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ”(5 – אֵלְמַאאִ’דַה), אַיָה (פסוק) 58, נאמר: “הן התורה והאינג’יל[31] – לא הורדו בלתי אם אחריו” – כלומר: אחרי אברהם. תורת ישראל ותורת הנוצרים הן שתי תורות מאוחרות – מבחינה כרונולוגית – מתורתו של אברהם אבינו. ובהמשך, באַיָה (פסוק) 60 נאמר: “לא היה אברהם לא יהודי ולא נוצרי ואולם היה חניף מוסלם”. פירושו של דבר, שמלכתחילה היה אברהם “חניף” (מונותיאיסט קדום) ומוסלמי. על פי הקוראן, אברהם לא היה לא יהודי ולא נוצרי אלא מונותאיסט קדום, או כפי שהאסלאם קורא לזה – חַנִיף[32]. ואילו בנו הנבחר היה ישמעאל, בנו בכורו, ולא יצחק  הצעיר. ישמעאל, אבי האומה הערבית.

              מחמד מוצג באסלאם כמי שממשיך את רצף הנביאים מהתנ”ך והברית החדשה, הוא נשלח אל בני עמו הערבים כדי להזהירם על חטאיהם, לטהר את דתו של אברהם, להמשיך את דת משה והוא אחרון הנביאים, חוֹתֵם הנביאים המונותאיסטים. 

              בחצי האי ערב ישבו לא מעט יהודים. הם לא היו מאוחדים פוליטית וצבאית אלא מאורגנים בשבטים. כנהוג באזור הם יצרו בריתות עם שבטים ערביים אחרים.  השבטים היו מפוזרים בערים ובנאות מדבר שונים. על פי המסורת המוסלמית ניסה הנביא לשלב בקהילה המוסלמית החדשה את יהודי העיר מדינה שבה השתקע[33]. המוסרת מספרת  כי מחמד פנה אל אותם יהודים וביקש למשוך אותם אל האמונה החדשה. אולם היהודים דחו את ניסיונות ההתקרבות של הנביא (אותם ימים היה מתפלל הנביא לכיוון ירושלים וכי יום הצום היה היום העשירי בחודש הראשון), וחלקם אף פעלו נגדו ונגד קהילת המאמינים. מחמד שינה את יחסו אל היהודים והחל לראות בהם אויב שיש לסלקו.

              בקוראן יש ביטויים אנטישמיים כלפי יהודים כמו, למשל, השוואתם לקופים וחזירים[34].

מחמד התייחס לעם הספר וקבע בסורת “הַחֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה” (9 – אֵלְתַוְבַּה) באַיָה (פסוק) 29:            “הילחמו באלה שלהם ניתן הכתב אשר לא יאמינו באללה ולא ביום האחרון ולא יאסרו את אשר אסר אללה ושליחו ולא יחזיקו בדת האמת עד אשר יתנו את המס בידם והיו שפלים”.

              האמצעים שנקט הנביא כנגד היהודים נעשו קשים יותר ויותר. בהתחלה נאלצו היהודים לעזוב, אחר כך גורשו ללא כל אפשרות לקחת את רכושם והותירו את אדמותיהם מאחור ובסופו של דבר אף הומתו הגברים, אחת מהנשים הובאה כשפחה לנביא ושאר הנשים והילדים נמכרו לעבדות. היהודים שנכנעו הורשו להישאר בנווה המדבר תמורת מס בגובה מחצית מיבולם והיהודים הפכו למיעוט כושל ונסבל בשולי חצי האי.

              היחס לקהילות הנוצריות אפוא, היה טראומתי פחות מהיחס ליהודים בחצי האי ערב, וזאת אולי מפני שלא היוו איום פוליטי על מחמד. הסיבה ליריבות בין האסלאם לנצרות אינה רק תיאולוגית אלא גם פוליטית. המסורת המוסלמית מציגה את האימפריה הביזנטית כאויב האולטימטיבי של המוסלמים. לאורך ההיסטוריה אנחנו עדים למלחמות רבות בין האסלאם לנצרות.

              בניגוד ליהדות שאינה עוסקת בפעולה מסיונרית והנצרות המפיצה תורתה באמצעות מיסיונרית, האסלאם דוגל  בהשתלטות על העולם בכוח החרב. האסלאם דוגל במלחמת קודש, ג’יהאד[35], כדי להשתלט על העולם. זהו ציוו דתי מחייב.

              עם זאת, על אף המאבקים עם אנשי הדתות המונותאיסטיות על ההגמוניה הדתית והפוליטית, לא התפתחה באסלאם דחייה מוחלטת של בני דתות אלה. העיקרון הבסיסי שהשפיע על מעמד הלא-מוסלמים בעולם האסלאם הו ההכרה בעמי הספר (אַהְל אלְ-כִּתַאבּ)[36] – הכוונה היא לעמים שזכו בהתגלות אמת, גם אם זו עוותה או נזנחה על-ידם עם השנים, רשאים היו לשמור על דתם תחת שלטון מוסלמי, ויכלו לשמור על רכושם ובעיקר על חייהם במעמד של בני חסות (אַהְל אֵ-ד’מָּה[37]) בכך הפכו ל”נסבלים” בעיני האסלאם. המעמד המשפטי הזה של בני חסות העניק להם זכויות, אך קבע גם את נחיתותם הפוליטית והחברתית של ה”דִ’ימִים” ביחס למוסלמים. באשר לעובדי אלילים, פוליתאיסטים, האסלאם באופן גורף מנע מהם את הזכות לחיות תחת שלטון מוסלמי ובכך הפך אותם ל”בלתי נסבלים” ונקבע שיש לאסלם אותם.

              נחיתות בני החסות, הורגשה הן במובן הדתי והן במובן הפוליטי. הם חויבו בתשלום מיסים מיוחדים ללא-מוסלמים (גִ’זְיֶה[38] – מס גולגולת); נאסר עליהם לבנות בתי תפילה אשר גבוהים יותר ממסגדים ולקיים טקסי פולחן דתיים בפרהסיה (תהלוכות נוצריות), בכדי לא לחלל את המרחב הציבורי המוסלמי;  ולא פעם ננקטו אמצעים שונים כדי לתת לנחיתותם ביטוי סמלי ומעשי. חכמי הלכה מוסלמים נסחו כללים ברורים בעקבות הח’דית’ים ודברי הקוראן של הנביא אשר הגבילו את הלא-מוסלמים והבדילו אותם מחברת הרוב. מידת היישום של כללים אלו השתנתה בין תקופה לתקופה או בין מקום למקום, אך תמיד דאגו להדגיש את ההבדל בין המוסלמים לבין אותם “נסבלים”. למשל, במצרים של המאה ה-11, האימאם אֵלְ-חַאכֶּם בִּאַמֶר-אַלְלָּה נקט במדיניות קשה כלפי ה”נסבלים”, הוא הורה להם ללבוש פרטי לבוש מזהים, החרים כנסיות ובתי תפילה יהודים מתוך מטרה להרסם או להפכם למסגדים. חוקים אלו לא הומצאו יש מאַין, חלקם תוקנו עוד בתקופת בית עבאס, בזמן הח’ליף עֻמַר השני אשר קבע תקנות, “תנאי עמר” שנועדו להסדיר את היחס כלפי היהודים ושאר הכופרים (717 – 720 לס’ ) ואלה התקנות העיקריות:

• *אין לרכוב על סוסים אלא רק על פרדים וחמורים
• *אין למסור בבית המשפט עדות נגד מוסלמי
• *אין לבנות בתי כנסת או כנסיות חדשות
• *כדאי לשפץ בית כנסת או כנסיה צריך התרה מיוחדת
• *אין לערוך תהלוכות דתיות ברחוב
• *אין ללמוד את הקוראן
• אין לבנות בתים גבוהים יותר מבתי המוסלמים
• איסור לשרת בצבא
• איסור להגיע לדרגים הגבוהים בשירות הציבורי
• הגבלות שונות על הלבוש כדי שיהיו קלים לזיהוי ( הטלאי הצהוב לא הומצא באירופה אלא בארצות האסלאם. לצבע הצהוב יש משמעות שלילית).

                                           הגברים- חויבו ללבוש מעיל צהוב וחגורת חבל וטורבן בצבע צהוב

                                           הנשים – חויבו ללבוש גלימות צהובות.

• בבית המשפט – עדותו של מוסלמי מקבלת עדיפות

              השיא היה בהעלאת כנסיית הקבר בירושלים באש[39]. חשוב לציין כמובן כי מעמד בני החסות לא ניתן לכל אנשי דתות הספר. נעשתה הבחנה בין נתיני המדינה המוסלמית לבין נתיני מדינה זרה, רק אלו של המדינה המוסלמית זכו למעמד של בני חסות. המוסלמים רואים את העולם כנחלק בין האזור הנמצא תחת שלטון מוסלמי (דַאר אל-אִסְלַאם[40] – בית האסלאם) ובין אזור הנמצא תחת שליטה לא-מוסלמית (דַאר אל-חַרְבּ[41] – בית המלחמה). יהודים ונוצרים, אנשי דתות הספר, נתיני מדינות זרות אינם זכאים ליהנות מן הזכויות מהן נהנים אחיהם לאמונה נתיני האסלאם. את נתיני המדינות הזרות ניתן היה לשעבד לצורכי האימפריה המוסלמית, כמו שעשתה האימפריה העות’מאנית עם נוצרים מן הבלקן אשר גויסו בכפיה לצבאהּ. את בני החסות לא ניתן לשעבד; את נתיני המדינות הזרות כן. היחס כלפי ה”נסבלים” – יהודים ונוצרים- היה אמביוולנטי. מצד אחד, התפתחה מסורת של סובלנות בתנאי שיישמר מעמדם הנחות והמושפל של הכופרים. מצד שני, קיימת מסורת של שנאה גם כלפי ה”נסבלים”. מסורת השנאה בקרב השיעים עלתה בהרבה על זו של הסונים. היו שושלות מסוימות, בעיקר שיעיות, שגילו קנאות דתית ונהגו באלימות כלפי הדִ’ימִים ואף חוקקו נגדם חוקים שנועדו לאלצם להמיר את דתם.

סיכום

האסלאם היא דת מונותאיסטית אשר התפתחה מתוך שבטים פוליתאיסטים בחצי האי ערב במאה השביעית לספירת הנוצרים. על אף שבעברם היו מאמיניו של האסלאם עובדי אלילים, הם דחו מכל וכל את האמונה הפוליתאיסטית וקידשו את המונותאיזם, קרי, אמונה באל אחד.

האסלאם, ככל הנראה הושפע במהלך מיסודו מהיהדות ומהנצרות, אולם יחסו כלפיהם לכל הפחות בתחילת דרכו, היה יחס קשה. מחמד, נביא האסלאם, אשר רצה לקרב אליו את היהודים ולהביאם אל הדת החדשה, נחל אכזבה גדולה מהם, דבר אשר הביא להרעת היחס ובסופו של דבר לרדיפה ולרצח של שבטים יהודים שחיו בחצי האי ערב, גם כלפי הנצרות לא גילו המוסלמים סבלנות רבה מאד ונלחמו בהם לאורך ההיסטוריה.

              ניתן לומר כי עם התפתחות האסלאם וכיבושיו הרבים, חלה הטבה ביחס ליהודים ולנוצרים, וזאת רק משום שהאסלאם מכיר בהם כ”עמי הספר”, כלומר, הם חוו להתגלות אמת אך עיוותו אותה או זנחו אותה עם השנים. בעוד האסלאם מחלק את העולם לשני חלקים: בית האסלאם – כל מקום אשר נמצא תחת שלטון מוסלמי; ובית המלחמה – כל מקום אשר נמצא תחת שלטון זר שאינו מוסלמי. זכו עמי הספר למעמד של בני חסות תחת בית האסלאם, הם הורשו לשמור על דתם, רכושם וחייהם בתנאי שיעמדו בתנאים וחוקים שהשליט המוסלמי השיט עליהם. תנאים אשר נועדו להשפיל אותם ולהרחיק אותם מחברת הרוב המוסלמי, וכמובן, לשלם את מס הגולגולת לשלטון המוסלמי.

עמי הספר נחשבו ל”נסבלים” על ידי האסלאם. בעוד עובדי האלילים, הפוליתאיסטיים נחשבו ל”בלתי נסבלים” ולא יכלו ליהנות ממעמד של בני חסות, ויותר מכך, האסלאם מורה לאסלם אותם או להרוג אותם.

יש המייחסים לאסלאם יחס אמביוולנטי כלפי עמי הספר, שכן ניתנה להם הזכות להיות בני חסות תחת השלטון המוסלמי ועם זאת החוקים הקשים לעיתים אלצו את היהודים והנוצרים להמיר את דתם ולהתאסלם.

מה שהוביל אולי יותר מכל ליחס הזה כלפי ה”נסבלים” היה חוסר ההיענות שלהם אל מחמד להצטרף אל דתו החדשה. בכל הנוגע ל”בלתי נסבלים”, אולי היה זה עברם של המוסלמים כעובדי אלילים אשר הוציא אותם חוצץ וכנגד פוליתאיזם באופן גורף וחד.

ביבליוגרפיה

1.  שביט, יעקב (פרופ’); מוסקוביץ, דפנה (ד”ר); סואעד, צאלח, לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד, אל אחד ושלוש דתות , (מט”ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית. תשס”ה,2005, עמ’ 35-52)

2. שפר, מירי, אסלאם –  מבוא קצר (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2006, עמ’ 68-79)

3. רובין, אורי, הקוראן (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2016, עמ’ 26-27, 88-102, 150-155, 514, 530)

4. ישראלי, רפאל, לחיות עם האסלאם (נתניה: הוצאת ספרים אחיאסף בע”מ, 2006, עמ’ 27-75)

. Harrow, Judy. Devoted to You: Honoring Deity in Wiccan Practice. Citadel Press, 2003

5. Assmann, Jan. The Search for God in Ancient Egypt. Cornell University Press, 2001

---

[1] μόνος (מונוס) = אחד, θεός (תאוס) = אלוהות.

[2] אחנתון, שנודע כאמנחותפ הרביעי בראשית מלכותו, היה פרעה של השושלת השמונה-עשרה במצרים. אמנחותפ הרביעי היה מהפכן דתי, ובשנה הרביעית למלכותו הנהיג במצרים את האתניזם.

[3] מדרש אברהם והצְלמים מופיע בבראשית רבה, פרשה לח, ומספר על ראשית דרכו של אברהם (שבשלב מוקדם זה של חייו עדיין קרוי אברם) כמי ששולל את עבודת האלילים שבה היה שטוף דורו.

[4] מדרש זה מסביר את משמעות השם “אור כשדים” (“אור” = אש, “כשדים” = עובדי אלילים), המדרש מסביר את מותו של הרן בסיפורו של אברהם, שעקב התנגדותו לעבודת האלילים הושלך לכבשן האש אך ניצל. ראה זאת הרן ואמר ‘משל אברהם אני’, ולכן הושלך גם הוא לכבשן, אך לא זכה להינצל.

[5] סורה 112 “טהר האמונה” (112 – אֵלְאִחְ’לַאצ) בקוראן נאמר:  1. אמור הוא אללה, אחד. 2. אללה אלצַמַד (נהוג לפרש זאת כנצחי) 3. לא יָלַד ולא הוּלַד 4. שווה לו אין גם אחד. ( התרגום שלא.רובין לקוראן הוצאת אונ’ תל-אביב, 2016) זוהי סורה המדגישה באופן המובהק ביותר את היות האמונה המוסלמית והדת המוסלמית כמונותאיסטית.

[6] מיסיון הוא פעילות להפצת דת או אמונה (בדרך כלל הנצרות) בקרב בני דת אחרת או בקרב חסרי דת, כשלרוב המטרה לגרום להם להמיר דתם. היהדות היא אחת הדתות היחידות בעולם בהן נאסר על הפצת הדת דרך מיסיונריות. היא אינה דת מיסיונרית. היהדות היא דת הלכה (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים: התורה שבכתב, ובקרב היהדות הרבנית גם התורה שבעל פה.

[7] המילה “מיסיון” כתרגום ללטינית של המילה היוונית apostolē, “שליחות”, מופיעה פעם אחת בלבד בברית החדשה: “הֲרֵי מִי שֶׁעוֹרֵר אֶת פֶּטְרוֹס לִשְׁלִיחוּת אֶל הַנִּמּוֹלִים עוֹרֵר גַּם אוֹתִי אֶל הַגּוֹיִם.” (איגרת פאולוס אל הגלטים 2:8). המפיצים הראשונים של הנצרות היו 12 השליחים ובראשם פטרוס שהטיפו לדת החדשה בכל רחבי האימפריה הרומית, אבל מי שמקובל כי היה אחראי עיקרי לתפוצת הדת הנוצרית היה פאולוס (שאול התרסי) הנחשב למיסיונר הראשון.

[8] בסורת “הַחֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה” (9 – אֵלְתַוְבַּה) באַיָה (פסוק) 5 כתוב: “עם תום החודשים הקדושים, הרגו את המשתפים (עובדי האלילים, א.י) בכל מקום אשר בו תמצאום,…”

[9] πολύ “פולי” – הרבה, θεός “תאוס” – אל.

[10] מלטינית: anima פירושה נפש או נשמה) הוא מונח בתחום האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה המייחס נשמה לטבע בכלל כולל החי והדומם המרכיבים אותו. יש המרחיבים מונח זה גם לאמונה ברוחות חסרות גוף ובאמונה באלים בעלי תכונות נפשיות הדומות לאלו של האדם.

[11] דוגמה מצויינת לכך היא המיתולוגיה היוונית.

[12] מיוונית: εἷς θεός – אל אחד, הוא מונח תאולוגי הבא לתאר תהליך באמונה הדתית או שלב אמוני בין פוליתאיזם לבין מונותאיזם.

[13] מכה הייתה בתקופה הטרום אסלאמית אחת הערים הבולטות בצד המערבי של חצי האי ערב ונחשבה לעיר מקודשת עוד לפני שקודשה על ידי האסלאם. העיר נחשבה “חרם”, מקום ניטרלי קדוש, בו בני השבטים השונים יכולים להיפגש זה עם זה ולהתדיין, מבלי שמותר יהיה לשפוך בו דם.

[14] בערבית: كعبة קובייה, מבנה מרובע באורך 15 מטר על 15 מטר ועומד לגובה של 11.5 מטר בקירוב, נמצא בעיר מכה שבמחוז ח’גאז שבערב הסעודית, כיום המקום הקדוש ביותר עבור האסלאם.

[15] מייחסים הגירת יהודים אל חצי האי ערב לאחר מרד בר כוכבא וגירושם מיהודה על ידי טיטוס, במאה ה-1 לספירת הנוצרים.

[16] ככל הנראה, נוצרים מסיונריים, מובילי שיירות שעבדו והתגררו בחצי הערב החל מהמאה ה-2 והלאה לספירת הנוצרים.

[17] הערבים קוראים לתקופה זאת, ג’אהִליה (جاهلية) היא התקופה בהיסטוריה של חצי האי ערב לפני תחילת הנבואות של מוחמד שציינו את תחילת תקופת האסלאם. מקור המילה “ג’אהליה” הוא במונח ג’אהיל, המוזכר בקוראן תשע פעמים. משמעות אחת שניתנת למונח היא חסר תרבות, חסר מעצורים, “ברברי”. ירוש המונח ג’אהיל הוא “מי שאינו יודע את אללה”, את הנביא ואת החוק.

[18] בסורת “הַחֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה” (9 – אֵלְתַוְבַּה) באַיָה (פסוק) 28 כתוב: “הוי המאמינים, המשתפים טמאים המה, על כן אל יקרבו עוד אל המסגד הקדוש לאחר שנה זאת…” בסורת “הַמַּחֲנוֹת” (33 – אלאַחֱזַאבּ) באַיָה (פסוק) 73 כתוב: “על כן יעניש אללה את המתחסדים והמתחסדות ואת המשתפים (עובדי האלילים, א.י) ואת המשתפות…”

[19] מתוך ספרו של רפאל ישראלי “לחיות עם האסלאם” מקור מדויק בביבליוגרפיה.

[20] על פי “סִירַת אֵ-נַּבּוּיֶא”, הביוגרפיה של הנביא והמסורת המוסלמית.

[21] (א.רובין, 2016). אורי רובין, הקוראן, מהדורה חדשה מעודכנת ומורחבת, אוניברסיטת תל אביב, יולי 2016, עמ’ 514

[22] קבוצת מאמינים אלו נקראים “א-צחאבה”, כלומר, החברים. אלו שהאמינו בו ראשונים.

[23] המילה אסלאם (إسلام) פירושה כניעה, התמסרות מוחלטת בפני רצון האל.

[24] ההִגְ’רַה (الهجرة) – הגירתו של מחמד מעיר הולדתו מכה לעיר י’תרב בשנת 622 לספירה הנוצרית מסמלת בעבור המוסלמים את השינוי הגדול שחל בקבלתו של מחמד כנביא האמת ובהצלחת האסלאם כדת. שנה זו היא גם השנה בה מתחילים לספור המוסלמים את מניינם.

[25] הקוּרְאָן (בערבית القـُرْآن או القـُرْآن الكَريم – “הקוראן הנכבד”; בתעתיק: “אלקֻראַאן אלכַּרים”) הוא ספר הקודש של דת האסלאם. הקוראן מכיל 114 פרקים המסודרים לפי גודלם, הפרקים הארוכים מופיעים בתחילת הקוראן (מלבד הפרק הראשון המכיל 7 פסוקים (פסוק-סורא) בלבד), ולאחריהם באים הפרקים הקצרים. לפי האסלאם, הקוראן הוא ספר טהור שירד לידי מוחמד מהשמים, בשפה ערבית טהורה. כך שלא ניתן לחקותו ואין זה ראוי לקרוא או לתרגם אותו לשפה אחרת שאינה שפת המקור, בצורה בה בחר האל להעביר את המסר, זאת משום שהערבית מכילה ביטויים מיוחדים, וניסיון תרגום יוביל לעמעום או שינוי המסר שרצה האל להעביר. בנוסף, אין זה ראוי ללמד את הקוראן לכופרים. העורך הראשי של הקוראן היה זיד בן ת’אבת, איש מדינה שהצטרף לקהילת מוחמד ושימש כמזכירו.

[26] ראה הערת שוליים 18.

[27] הקוראן מכיר בבני ישראל ובנצרות. סורה 5 (השולחן הערוך),בפסוקים 21 -20 נכתב: “משה אמר לבני עמו,בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים,בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים,ובנותנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים”, “בני עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים,ואל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון”.

בסורה 7 (ממרום החומה), בפסוקים 136- 137 ,לאחר חציית ים-סוף, נכתב: “אז לקחנו נקמתנו מהם והטבענום בים(הכוונה ל-פרעה ו-חילו),כי הכחישו את אותותינו ולא העלום בדעתם”, “הנחלנו לבני העם שנרדפו את מזרחה ומערבה של הארץ אשר נתנו ברכתנו בה,והתקיים במלואו דברו הטוב של ריבונך על בני ישראל, זאת כגמול על עומדם בעוז רוח. גם הכחדנו את מפעלות פרעה ובני עמו, ואת כל אשר הקימו”.

בסורה 17 (המסע הלילי),המתיחס לאחרית הימים נכתב: פסוק 103 (פרעה) “ביקש למנוע מהם לצאת מן הארץ,ואנו הטבענו אותו ואת אשר עמו גם יחד”, פסוק 104 “אחרי (פרעה) אמרנו לבני ישראל, שבו בארץ, וכאשר תתקיים ההבטחה לאחרית הימים,נקבץ את פזוריכם”.

[28] משה נזכר בקוראן 145 פעמים.

[29] מסורת מאוחרת יותר באסלאם מספרות על בואו של ה”מהדי”: המשיח. יש זרמים אסלאמים הרואים בישו לא רק את מבשר בואו של ה”מהדי” אלא את ה”מהדי” עצמו.

[30] עֻזַיְר מתכוון בפסוק זה לעזרא הסופר, ככל הנראה לפי רובין, הערצתם של היהודים כלפי עזרא הסופר התפרשה על ידי מחמד כסגידה כמו לאל.

[31] האוונגליון, כלומר הברית החדשה.

[32] חניף (בערבית: حنيف, רבים: حنفاء, חנפאא’) הוא מונח ערבי המתייחס למונותאיסט מן התקופה הקדם-אסלאמית שאינו יהודי או נוצרי. השורש הערבי ח.נ.ף מציין “נטייה”, ובפרט “נטייה למצב הנכון”. לפיכך “חניף” הוא מי שנטה מן הדת הקיימת אל הדת הנכונה – המונותאיסטית.

[33] לפי האמונה המוסלמית, בשנתיים הראשונות לאסלאם, מוחמד מתפלל לירושלים, שנקראת “אוּלַה אלֱקִבְּלֵתֵין”, הראשונה מבין שני כיווני התפילה. הוא מתפלל שלוש פעמים ביום ומקדש וצם ביום כיפור.

[34] סורת הַפָּרַה (2 – אלבַּקָרַה) אַיָה (פסוק) 65: “הן ידועים לכם אלה מביניכם אשר על עברו על מצוות השבת: אמרנו להם היו קופים משוקצים”. סורת “הַשֻּׁלְחָן הֶעָרוּךְ”(5 – אֵלְמַאאִ’דַה), אַיָה (פסוק) 60: “אמור, הבה ואודיעכם למי השכר הרע מכל אצל אללה: לאלה אשר קיללם אללה ושפך חמתו עליהם ועשה אותם קופים וחזירים…”.

[35] ג’יהאד (בערבית: جهاد; תעתיק מדויק: גִ’האד) הוא מונח המתאר את חובתו של מוסלמי לשמור את חוקי האסלאם, בפועל משמש המושג כיום בעיקר לתיאור מאבק אלים (כנגד “כופרים” שאינם מוסלמים או השייכים לפלג אחר) בשם דת האסלאם. בפלגים אסלאמיים אחדים בסונה, בעיקר הקיצוניים בהם, הג’יהאד מוזכר כ”עמוד השישי” של האסלאם, וזאת כדי לתת כבוד למעמד הדתי שלו, אף על פי שאין שום עדות לכך בקוראן ואף לא בחדית’, בשיעה הג’יהאד נחשב לאחד מעשרת המאפיינים של הדת.

[36] אהְל אל-כִּתַאבּ (בערבית: أهل الكتاب; תעתיק מדויק: אהל אלכתאב), “אנשי [או: בעלי] הספר”, הוא מונח באסלאם המתייחס ליהודים, לנוצרים ולצאבִּאים, ולפעמים גם לבני דתות אחרות כמו הזורואסטרים.

[37] דִ’ימִי (ערבית: ذمي, תעתיק מדויק: דִ’מִּי, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַהְל אלדִ’מָּה) הוא הכינוי לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, השריעה. המעמד של “דימי”, או “בן-חסות”, כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותאיסטיות.

[38] ג’זיה (בערבית: جزية) היא מס גולגולת שתושבי העולם המוסלמי שאינם מוסלמים (כמו יהודים ונוצרים) שילמו לשליט המוסלמי.

[39] בשנת 1808 פרצה בכנסייה שריפה משמעותית ביותר שפגעה בה קשות.

[40] דאר אל-אסלאם (בערבית: “دار الإسلام” פירוש מילולי: “בית האסלאם”), לעתים גם “דאר א-סאלאם” או “דאר א-תווחיד” (“בית השלום” או “בית האיחוד” בהתאמה), מתאר את כל הארצות שבהן מוסלמים יכולים לקיים את דתם באופן חופשי.

[41] דאר אל-חרב (בערבית: “دار الحرب” פירוש מילולי: “בית המלחמה”) מתאר ארצות הגובלות בארצות דאר אל-אסלאם, בהן מוסלמים אינם מוגנים בחוק על כל מנהגיהם או אין הסכם שלום או אי-לוחמה עם ארצות דאר אל-אסלאם. המצב במדינות של דאר אל חרב, הוא מצב תמידי של מלחמה. ייתכנו הפוגות זמניות אבל ההפוגה הארוכה ביותר לא יכולה לעלות על עשר שנים.