נעמי שמר 12, יבנה. בתיאום מראש בלבד

תרבות ערבית בת ימינו

מנהלי אבטחה רבים נדרשים במסגרת עבודתם לערוך ולבצע תחקירים לעובדים חדשים בארגון. פלח הולך וגדל משוק העבודה במדינת ישראל של ימינו מגיע מן המגזר הערבי אשר חי פה.

בישראל חיים כיום כ-1.75 מיליון ערבים ועוד כ-4.8 מיליון חיים בשטחי איו”ש ובעזה (על פי נתוני הלמ”ס והלמ”ס הפלסטינית, נכון ל2015). 16.5% מתוך אלו הגרים בתוך שטחי הקו הירוק ובעלי אזרחות ישראלית הינם מוסלמים, 2.1% נוצרים והשאר דרוזים.

ערבי הוא כל מי שמוצאו או, אם תרצו, מוצאה של משפחתו מחצי האי ערב. האסלאם נולד בחצי האי הערב בתחילת המאה השביעית לספירה הנוצרית וזאת נקודה שחשוב לכולנו להבין אם אנחנו רוצים להבין את התרבות הערבית. התרבות הערבית הייתה קיימת עוד לפני האסלאם, הערבים אימצו את האסלאם אליהם וכאשר תרבות מאמצת דת, חלק מהמנהגים ממשיכים עמה אל תוך הדת וחלק, מטבע הדברים, נעלמים בדרך עם הזמן. מאפיין בולט של התרבות והחברה הערבית ובכללה גם אלו הגרים בישראל המשיך איתם עוד  מימי טרום האסלאם, תקופה אשר נקראת בפי הערבים “אַיַאם אֵל גַ’אהִלִיֶה” (ימי הבערות), הוא המנגנון החמולתי- “תרבות השבט”. כל פרט בחברה הערבית שייך לחמולה מסוימת, כאשר בכל כפר נוכל למצוא מספר חמולות, בדרך כלל שתיים עד חמש חמולות בכפרים קטנים ואף יותר בכפרים גדולים ובערים. כל חמולה מכילה גם מספר משפחות קטנות יותר. לחמולה יש שם משפחה אחד. בתרבות הערבית נהוג לקרוא לבן על שם הסב, ואם הסב עודנו בחיים נוצר מצב בו לשני פרטים יש את אותו השם. מכאן התפתח אצל הערבים השם המרובע, שם מרובע הוא ארבעת השמות של הפרט, השם הפרטי, שם האב, שם הסב ושם המשפחה, כלומר, החמולה. מבדיקה של השם המרובע נוכל לקשור בין בני משפחה שונים. לדוגמה, אם לשניים שם האב והסב דומים, סימן שהם אחים, ואם לשניים רק שם הסב דומה, סיכוי גדול מאד לכך שהם בני דודים. גם במקרה של נשים ניתן לראות את עניין השם המרובע, רק שלאחר החתונה היא לוקחת את שם החמולה של בעלה אך שמות האב והסב ממשיכים עמה גם אל הנישואין. תרבות החמולה, צורת החיים השבטית, היא כפי שאמרתי דוגמה למנהגים היסטוריים, אשר התפתחו והמשיכו עם הערבים לאורך השנים. בתקופה הטרום אסלאמית הערבים היו שבטים אשר חיו בחצי האי ערב, כל שבט היה חמולה, והחמולה תפקידה לדאוג לפרט. דבר זה מתבטא עד היום. בדרך כלל כל חמולה גרה באזור אחד של הכפר וכמעט ולא נראה תופעה בה בית אב מחמולה אחת בונה בית או שוכר דירה באזור של חמולה אחרת. כך שאם יש לך עובדים בני אותה החמולה, סבירות גבוהה מאד שהם גרים קרוב אחד לשני. עוד חלק בתרבות הערבית אשר עשוי לשמש לעזר בידינו הוא ההבנה כי אם תפקיד החמולה הוא לדאוג לכל צרכיו של הפרט, הווה אומר, שהחמולה גם יודעת כל דבר על הפרט. לכן, במידה ויש לנו עובדים בני אותה חמולה נוכל לדלות מידע כזה או אחר על אחד מהם באמצעות האחרים.

חלק מהנושאים העולים בתחקיר לעובדים שלנו הם לעתים בעיות סמים ואלכוהול, חשוב להבין כי אלכוהול בחברה המוסלמית הוא “חַרַאם” כלומר, אסור. אך הוא אסור רק על המוסלמים והדרוזים, ערבים נוצרים אינם אסורים בשתיית אלכוהול. על אף שאיסור זה קיים ושריר, הרבה מן הצעירים בחברה הערבית כן שותים משקאות משכרים בבילוי, בפאב או אפילו בפיקניק אך יעדיפו לעשות זאת בהצנע, לא בפרהסיה ובעיקר לא בכפר או בעיר מגוריהם. סמים הם דבר שאסור בתכלית האיסור הן באסלאם והן בתרבות הערבית בכלל, לאורך כל ההיסטוריה של האסלאם היו אלו המשתמשים בסמים מוקצים ומנודים מן החברה. לכן ברוב המקרים בהם תשאלו על סמים ואלכוהול תענו בשלילה.

בעיה נוספת הנובעת מתרבות השבט היא הכבוד. אדם לעולם לא יסכים להשפלה, ומי שסבל מהשפלה ירצה לנקום במי שהשפיל אותו ולחסל אותו לגמרי. אדם מוכן לשחוט את ביתו, אחותו ואף את אמו, אם זו גרמה לו בושה בהתנהגות חופשית מדי. כבוד המשפחה בתרבות הערבית מתחלק לשניים, יש את ה-” שַרַפ ” שהוא כבוד המשפחה בדרך כלל. ויש את ה- ” עַרְצ’ ” (קרי: ערד) שהוא הכבוד המוסרי התלוי בהתנהגותן של בנות המשפחה, וכל סטייה מן ההתנהגות המקובלת, גוררת אחריה פגיעה בכבוד קרוביהן.

בכל הנוגע לנשים, האסלאם מצווה לשמור על הנשים מכל נזק ורוע, לכן מוסלמים רבים אינם מאפשרים לנשים לצאת מהבית וזאת מתוך כוונה לשמור ולהגן עליהן כפי שמצווה עליהם. אך גם כאשר האישה כבר יוצאת לעבוד, האישה מחויבת לשמור על צניעות. קרי, עליה להיות לבושה בצורה צנועה כאשר הדברים החשופים היחידים, בדרך כלל, יהיו פניה וידיה, תלוי במידת האדיקות של משפחתה. רצוי גם שתעבוד תחת אישה אחרת ולא תחת גבר. אישה שאינה שומרת על צניעות, מתרועעת עם גברים או אף נחשדת בדברים הנ”ל בעצם פוגעת בכבוד משפחתה והדרך לתקן זאת היא להענישה. עונשה של האישה תלוי בשאלה עד כמה נפגע כבוד המשפחה. כאשר יש אישום פומבי מצד מי שכבודו נפגע, יגיעו אף לרצח. לכן בבואנו לראיין אישה עלינו לשמור על כבודה. יש להימנע ממגע או אפילו לחיצת יד, רצוי להשאיר את דלת החדר פתוחה או אף להזמין אדם נוסף לחדר באם הדבר אפשרי.

הקודים ההתנהגותיים בחברה ובתרבות הערבית מבוססים על כבוד הדדי, משפט ערבי ידוע אומר, “אִלְלִי בִּישוּפְנִי בִּעֵין- בַּשוּפוֹ בְּתִנְתֵין” והתרגום, מי שרואה אותי בעין אחת- אראה אותו בשתיים. הדרש אומר שמי שמכבד אותי אני אכבד אותו כפול. לכן רצוי לנהוג בכבוד כשם שנוהגים בכל אדם. יש לקחת בחשבון שהרבה מהערבים, גם אלו הגרים וחיים בתוך ישראל, אינם דוברי עברית על בוריהּ ולכן לעתים קשה להם יותר עם השפה. על אחת כמה וכמה בא הדבר לידי ביטוי בעת ראיון עבודה או תשאול לפני כניסה למקום עבודה חדש. ההתרגשות, המעמד ולא פעם גם הלחץ משפיעים על היכולת הוורבאלית של אדם. מה שעלול להביא את האדם לנסות להסביר את עצמו באמצעות שפת הגוף. אין זה יוצא דופן או חריג במגזר לדבר עם תנועות ידיים. קחו בחשבון שלעתים תנועות הידיים בזמן הדיבור לא מעידות על תוקפנות או אגרסיביות אלא על הרצון של האדם להביע את עצמו בצורה טובה יותר. לא פעם מה שמתפרש אצלנו כתגובה מוגזמת, בתרבות הערבית זוהי תגובה נורמלית ומקובלת לחלוטין.

לסיכום, כאשר אנו מראיינים, מתשאלים או עורכים תחקיר בטחוני כזה או אחר עלינו להבין כי האדם העומד מולנו מגיע מתרבות מעט שונה מזו שלנו. תרבות עם מערכת נורמות, חוקים, וקודים התנהגותיים שונים. ככל שנרבה להכיר את התרבות הזאת כך יוקל לנו לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר, תוך ניצול הידע וכלל הכלים העומדים לרשותנו. יהיה לנו יותר קל ל”גייס” את העובדים לטובת הצרכים שלנו, המודיעיניים והתפעוליים. על איך לעשות את זה בצורה הטובה ביותר, במאמר הבא.

שֻכְּרַן  וֻאִלַא אללִקַאא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן