כאשר אנו באים לבחון את המזרח התיכון, ואת התמורות שנעשו בו לאורך השנים, אי אפשר
להתעלם מהמפלצת הענקית שבחדר. אני מדובר כמובן על האימפריה העות’מאנית, ולמה אני אומר
מפלצת? מפני שהאימפריה העות’מאנית שלטה באזור כמעט 700 שנים, 624 שנים ליתר דיוק. מן
המאה ה- 13 לספירת הנוצרים ועד תחילת המאה ה- 20 . מפלצת, מכיוון שלא רק פרק הזמן הארוך
ששלטה בו הוא מרשים, אלא גם השטח העצום שהיה נתון תחתיה, מדרום- מזרח אירופה ועד צפון
אפריקה וחצי האי ערב. ואם כל אלה לא מרשימים אתכם, אז כדאי שתדעו שהיא גם הייתה בין
הכוחות הפוליטיים המובילים בין המאה ה- 15 למאה ה- 18 , כוח פוליטי מוביל במשך כ- 300 שנים
ברציפות…

הסולטאן העות’מאני, או אם תרצו ה” פַא דַי שַ אַה”, היה השליט של האימפריה. אך שלושת שליטיה
הראשונים של האמפריה נקראו ” בַי”, עות’מאן הַראשון, אשר משמוֹ נגזר שם האימפריה, אורהןַ
הראשון וַמוראט הַראשון. ההבחנה בין שם התואר סולטאן לח’ליפה, נעשתה כך שהח’ליפה היה בעל
הסמכות הדתית, ואילו לסולטאן הייתה הסמכות המנהלית והצבאית. החל מהמאה ה- 15 היה
הסולטאן שליט אבסולוטי. תפקידו היה לנהל את המדינה והמועצה האימפריאלית ולהוביל את
הלוחמים בקרבות. הוא היה מוגבל אך ורק על ידי חוקי השריעה החלים על כל מוסלמי. הסולטאן יכול
היה להחליט על שלום ומלחמה, למנות בכירים במערכת הבירוקרטית והדתית, לחוקק חוקים )קאנון(
ולהוציא צווים, פַירמנים, בנושאים שונים. בנוסף החזיק הסולטאן ברוב אדמות המדינה )מירי( והיה
זכאי לקבל מס של חמישית מכל שלל מלחמה לאוצרו הפרטי, מס זה נקרא פנצ’יק, שם זה בא
מהפרסית.

כדי להבין מאיפה צמחה האימפריה הזאת, ואיך היא הפכה לכח שכזה, הן מבחינת טרטוריה, הן
מבחינת עוצמה והן מבחינה פוליטית אנחנו צריכים לחזור מעט אחורה אל המאה העשירית לספירה
הנוצרית. במהלך המאה הזאת החלו השבטים הטורקים להגר מאזור טורקסטן לכיוון מערב, ועוד
בערך מאה שנים אחרי כן החלו הסלג’וקים להיכנס אל אזוריה של אסיה הקטנה, מה שיצר יריבות עם
האימפריה הביזנטית שהייתה באזור. ב 1071 , תחילת של המאה ה- 11 , נערך קרב בשם “קרב
מנזיקרט” בשטח שאנו מכירים כיום כטורקיה של ימינו, לאחריו החלה האצה בהתקדמות הסלג’וקים
מערבה ותוך מעט מאד זמן הם תפסו מרבית השטח. הם קראו לעצמם “הסולטנות הַסלג’וקית שַלַ
רום”. הסולטנות הזאת החזיקה מעמד כ- 200 שנה, והתפרקה בעקבות הכיבוש המונגולי של האזור.
היא התפרקה למעין נסיכויות קטנות אשר כונו בשם ” ב י י ל יק” ובראשות כל אחת עמד נסיך אשר כונה
” בַי”. אחת מן הנסיכויות הללו, כונתה נסיכות אַוסמנאואולו, ובתרגום מטורקית: “בני עַות’מאן”ַ
שנקראה על שם עות’מאן הראשון, אשר ירש את הקרקע שקיבל אביו בצפון מערבה של אסיה
הקטנה, והוא רק בן 24 , אך לא לפני שהוכיח את כישוריו כמנהיג וכלוחם. ושנה לפני תחילתה של
המאה הארבע-עשרה, כלומר, בשנת 1299 הכריז עות’מאן על עצמאותה של נסיכותו אל מול
הכובשים המונגולים.

עות’אמן הראשון מת ב 1326 , מאז החלו העות’מאנים להתפזר מערבה ומזרחה בכל רחבי אסיה
אסיה הקטנה, וגם צפונה אל כיוון הבלקן. ב 1354 , הגיעו העות’מאנים אל גליפולי, וב 1389 ניצחו את
הסרבים במה שנקרא קרב קַוסובו.וב 1390 השליט באיזיט הַראשון, השליט הראשון שנקרא סולטאן
ולא ב י, את המקום האחרון שהיה תחת שליטה ביזנטית ובכך יצר רצף טריטוריאלי של שליטה
עות’מאנית. בשנת 1402 הטימורים, השתלטו על המינה העות’מאנית, מה שהוביל לתקופה
מבולגנות של שלטונות שנמשכה אחת-עשרה שנים, ונקראה תקופת בַין הַמלכים. עד שמהמט
הראשון הצליח להשתלט על השלטון ב- 1413 . הוא ובנו מוראט השני, הצליחו להשיב את מצב
המדינה לקדמותו בתוך 25 שנה לערך. בשנת 1453 הטיל הסולטאן מהמט השני “הכובש” מצור על
קונסטנטינופול. 85,000 חייליו הכריעו את 7,000 מגיניה של העיר וכבשו אותה ב- 29 במאי.
קונסטנטינופול הייתה לאיסטנבול, בירתם האחרונה של העות’מאנים, והאימפריה הביזנטית באה אל
סופה.

על אף שעוד לפני כיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453 השתלטו העות’מאנים על חלקים נרחבים
בבלקן, מסמן מועד זה את הפיכתה של “בייליק )נסיכות( בני עות’מאן” ל”אימפריה העותמאנית”,
ממעצמה אזורית למעצמה עולמית. כיבוש קונסטנטינופול, שנקראה מעתה איסטנבול, ביסס את
מעמדה של האימפריה ככוח המוביל בדרום-מזרח אירופה ובמזרח הים התיכון. המדינה התעשרה
משליטתה על דרכי היבשה בין אירופה לאסיה ומהקמתו של צי סוחר נרחב. שמונה שנים לאחר
כיבוש העיר, בקיץ 1461 , עלה מהמט השני על טרבזון וכבש אותה. בכך באה גם האימפריה של
טרפזונטס אל סופה והקיץ הקץ על הטריטוריה הרומית האחרונה בעולם. עם מותו של מהמט השני
ב- 1481 השתרעה האימפריה העות’מאנית על כל הבלקן, למעט החוף האדריאטי, על רובה של
אסיה הקטנה ועל חופו הצפוני של הים השחור.

סולימאן הראשון “המפואר” הביא את האימפריה לשיאה בכל הזמנים. הוא כבש את בלגרד ב- 1521
ואת ממלכת הונגריה ב- 1526 , ובכך הרחיב את השלטון המוסלמי מעבר לבלקן אל מרכזה של
אירופה. במזרח התקדמו העות’מאנים וכבשו את בע’דאד ב- 1534 והשלימו את השתלטותם על
מסופוטמיה עד לחופי המפרץ הפרסי. זו הייתה גם תקופת הזוהר של האדריכלות העות’מאנית וגדול
אדריכליה, סינאן, שהחל מפאר את איסטנבול וסביבותיה במחצית המאה ה- 16 . עם זאת אמצע
המאה ה- 16 סימל גם את כניסתה של האימפריה לקשיים, וקרב לַפנטו בַ- 1571 סיים את השפעתה
על מערב הים התיכון והחל גם את סוף שליטתה על מזרחו.

תקופת כיבושים קצרה נוספת באה בימיו של הסולטאן מוראט הרביעי אשר הצליח להשתלט על
ירוואן בשנת 1635 ולהשיב לעצמו את השליטה בבע’דאד שלוש שנים לאחר מכן, ב- 1638 . שנה
לאחר מכן נחתם הסכם קַסר אַ-שירין עַם הספווים ובו הוסדר קו הגבול.
בשנת 1683 התחולל קרב וַינה ובו הובסו העות’מאנים בידי קואליציה נוצרית “קדושה” בראשות מלך
פולין יאן סובייסקי, אשר פיקד על צבאות אוסטריה, האיחוד הפולני-ליטאי, ומספר נסיכויות גרמניות.
קרב זה הוביל לחתימת הסכם קַרלוביץ ב- 1699 , שלפיו ויתרו העות’מאנים על שטחים נרחבים
באירופה. הוא סימן את קץ איומם של הטורקים על מרכז אירופה, ואת ראשית שקיעתה האיטית של
האימפריה.

ראשית המאה ה- 18 הביאה שקט יחסי ואת “תקופת הַצבעונים” שהחלה ב- 1718 ונמשכה עד
1730 . התקופה זכתה לשמה בשל הצבעונים שהיו חביבים על הסולטאן אהמט השלישי ושלטו
באופנה באימפריה ולמעשה באירופה כולה. הסולטאן השקיע מאמצים בשיפור מצבה של המדינה-
הוא הורה על הורדת מיסים, אפשר השקעה פרטית ושיפר את ביצוריהן של ערי הבלקן. עם זאת,
שליטתה של האימפריה במחוזותיה הייתה מוגבלת ומספר אזורים כמו מצרים ואלג’יריה תיפקדו
כישויות ריבוניות לכל דבר, למעט שמן.

המחצית השנייה של המאה ה- 19 התאפיינה בשתי מלחמות חשובות בחזיתות האירופיות. ב- 30
בנובמבר 1853 , תקפו הרוסים את ספינות הצבא העות’מאני שעגנו בנמל סינופ והטביעו כמה מהן.
התקפה זו הביאה להתערבותן של בריטניה וצרפת, והיא נחשבת ליריית הפתיחה של מלחמת קרים
שבה נלחמו שתי האחרונות לצד העות’מאנים ונגד הרוסים. המלחמה הסתיימה ב- 30 במרץ 1856
בלא שהושג בה ניצחון חד משמעי למי מהצדדים. מאידך במלחמת רוסיה-טורקיה, 1878-1877 בין
רוסיה ורומניה לבין האימפריה העות’מאנית, הגיעו הרוסים לשערי איסטנבול, ורק התערבות בריטית
מנעה את כיבושה. בעקבות מלחמה זו נחתם חוזה סאן סטפנו, אך בוטל ארבעה חודשים לאחר מכן
בקונגרס ברלין. החלטות ברלין הטיבו את מצבה של האימפריה לפי ההסכם הקודם, אך גם לפיו היא
איבדה שטחים עצומים – רוסיה זכתה בשטחים בקווקז, ואנגליה זכתה בקפריסין בתמורה לתמיכתה
בסולטאן במלחמה. עצמאותן של סרביה, רומניה ומונטנגרו אושרה, בוסניה והרצגובינה עברה
לשליטת אוסטריה ובולגריה זכתה באוטונומיה. מלחמת קרים ומלחמות רוסיה-טורקיה המחישו היטב
את חולשתה של האימפריה העות’מאנית, ששוב לא יכלה לנהל את מאבקיה הצבאיים בגפה ונזקקה
לעזרתן של מעצמות אירופה האחרות.

קשה לקבוע מהו המועד המדויק בו חדלה האימפריה העות’מאנית להתקיים, במהלך השנים 1920-1922 . כי מקובל שמלחמת העצמאות של טורקיה החלה בחודש מאי 1919 . במקביל לכיבוש בירתה
וחלוקת כל שטחה של האימפריה, החל תהליך מקביל של התעוררות לאומית במרכז אסיה הקטנה,
ובד בבד עם פיזור הפרלמנט העות’מאני האחרון, נוסדה, בניצוחו של מוסטפא כמאל אטאטורק,
“האסיפה הלאומית הגדולה של טורקיה” ביום 23 באפריל 1920 . האסיפה עתידה להפוך לפרלמנט
של טורקיה. בתוך שלוש שנים הדפו הטורקים את הכוחות הזרים מאסיה הקטנה ומתראקיה ומוסד
הסולטנות בוטל ב- 1 בנובמבר 1922 . הסולטאן האחרון, מהמט השישי יצא לגלות ב- 17 בנובמבר
1922 , וזמן קצר לאחר מכן בוטל גם מוסד הח’ליפות. יהא המועד המדויק אשר יהא, למעלה מ- 600
שנות עצמאות עות’מאנית שהחלה בשנת 1299 באו לסיומן בשנים הסוערות שלאחר מלחמת העולם
הראשונה.