תולדות הנביא מחמד
האסלאם של ימינו נתפס בעיניים המערביות נתפס כדת אכזרית, דת בעלת אפס סובלנות לשונה ולאחר, דת אשר מקדשת את המוות ומאדירה את הרוצחים בשמה ובשם אלוהיה. ואני שואל האם זה נכון? האם זה כך? והאם היה זה כך תמיד?
האסלאם היא דתם של מעל מיליארד וחצי בני אדם ברחבי העולם. רובם של המוסלמים מתגוררים באסיה, חלקם באירופה, אמריקה ואפריקה. כ20 אחוז מהם בלבד חיים באזור הנקרא “המזרח התיכון”, 20 אחוזים, 315 מיליון ועוד קצת… חמישית.
פירוש המילה “אִסְלָאם” (إسلام) היא כניעה מוחלטת, התמסרות מלאה לרצונו של האל. לכן מוסלמי הוא אדם אשר מרכין את רצונו בפני רצונו של האל, ובמקרה שלנו אללה. אך מיהו היודע מהו רצון האל? ובכן, ההיגיון אומר שרק אדם אשר יכול לדבר עם האל יכול לדעת ולהבין גם מה רצונו, ניחשתם נכון, נביא.
נביא האסלאם הוא מוחמד, מוחמד בן עבדאללה בן האשם לשבט קורייש. פירוש שמו של הנביא הוא המשובח או המהולל. מוחמד נולד בשנת 570 לספירה הנוצרית, בעיר מֶכָּה שבמחוז חִ’גַאז, בערב הסעודית שבחצי האי ערב. בגיל צעיר מאד התייתם מהוריו ועבר חסויות שונות במשפחתו עד אשר הגיע לחסות דודו אַבּוּ-טָאלֶבּ. האחרון גידל את מוחמד וחינך אותו. מוחמד מעולם לא למד קרוא וכתוב והיה אנאלפאבית. לעומת זאת הוא עסק במסחר. מעט מאד ידוע לנו על ביוגראפית הנביא, לא כל שכן על ימי ילדותו ונערותו. אך מן המעט שאנו יודעים, מוחמד היה סוחר לא רע, אשר יצא למסעות מסחר שונים באזור חצי הערב ואפילו באזורים של סוריה של ימינו. מספרים כי בגיל 20 פגש מוחמד באישה אלמנה ועשירה מאד, סוחרת גם היא, שמה היה חַ’דִיגַ’ה. היא הייתה מבוגרת ממחומד ב20 שנה. אך הדבר לא הפריע לקשר בין השניים והם התחתנו. מוחמד יצא בשליחותה למסעות מסחר רבים וארוכים, מסעות שלעיתים ארכו גם יותר מיום אחד. במהלך מסעות המסחר הללו, בלילות היו נוהגים אנשי השיירות להחנות את השיירה, להרים מדורה ולצבור כוחות ליום המחר והמשך המסע. שיירות רבות נפגשו אלו עם אלו סביב המדורה בלילה, שיירות של ערבים בני ערב עם שיירות של יהודים אשר גלו מארץ ישראל ואף עם שיירות מסחר של נוצרים וצלבנים. כולם ישבו סביב המדורה וכל אחד סיפר על עצמו, על מסעותיו ואיך הוא רואה את העולם. מוחמד נחשף אם כן לרעיונות יהודיים ונוצריים סביב המדורה והמילים והסיפורים ששמע החלו מחלחלים לתוכו לאט לאט.
המסורת מספרת כי בשנת 610, מוחמד בן 40, שזהו הגיל לחכמה באסלאם, במהלך שיטוט של מוחמד כמנהגו להתבודד, הוא נכנס למערה על מנת להימלט מחום המדבר. ושם במערה נגלה לפניו המלאך ג’יבריל אשר הוריד אליו דברי אלוהים חיים. על פי האמונה המלאך גבריאל הוריד אל מוחמד את סורת אל עלק, סורת הדם הקרוש, שהיא סורה 96 בקוראן המכובד.
מוחמד צווה על ידי אלוהים ללכת ולהפיץ את האמונה באל אחד. מוחמד חוזר מיד למכה ומתחיל להפיץ ולהטיף למונותאיזם ונגד עבודת אלילים אותה עבדו אנשי מכה וחצי האי ערב. תקופה זאת בה הערבים בני חצי האי ערב היו עובדי אלילים נקראת בפי האסלאם “אַיָאם אֵל גַ’אהִילִיֶה”, כלומר, ימי הבורות\הבערות. מוחמד נתקל בקשיים להפיץ את האמונה באל אחד, הן משום שלאנשים, מטבעם, קשה לסור ממנהגים ישנים וגם משום שנאמר לו על ידי אותם אנשי מכה כי התורה שהוא מפיץ איננה חדשה כלל, כי אם היא “סיפורי הראשונים”, כלומר, סיפורם של היהודים. מוחמד מתחיל להתווכח עם אנשים, ויכוחים אשר לא פעם מגיעים לשפה נמוכה ואף לידיים, לא פעם מנסים גם להרוג אותו. מוחמד מבין כי הוא אינו יכול להישאר עוד במכה משום שאם יישאר בסופו של דבר מישהו יצליח להרוג אותו.
בשנת 622 לספירה הנוצרית, 12 שנים אחרי ההתגלות הראשונה, מאז חווה עוד מספר לא מועט של התגלויות, מוחמד עוזב את מכה ועובר לעיר יַתְרֵבּ, לימים תקרא העיר הזאת “אֵל מַדִינֶה” ה-עיר בה”א הידיעה. שנת 622 נקראת באסלאם שנת ה”הִיגְ’רָה”, שנת ההגירה, השנה בה היגר מוחמד מהעיר מכה לעיר מדינה. השנה בה מוחמד עובר מתחושת כישלון להצלחה מטאורית. שכן במכה הצליח הנביא לאסוף סביבו ולו רק 20 מאמינים בלבד, אשתו, משפחתו וחבריו הקרובים. ואילו אל מדינה הוא מגיע בתזמון פנומנאלי בעבורו. באותה עת שני שבטים גדולים במדינה היו מסוכסכים זה עם זה ומוחמד הגיע בזמן והציע את שירותיו בתור בורר ביניהם, כאשר סרבו תחילה להצעתו משום שלא הכירוהו, אמר להם, על אחת כמה וכמה, איני מכיר אף אחד מכם ולכן אוכל להיות אובייקטיבי ולשפוט בצדק. מוחמד מצליח להשלים בין הצדדים ומקבל מעמד מיוחד של בורר בעיר. כל “המי ומי” שהייתה להם בעיה, פנו אליו. לאט לאט תופס מוחמד מעמד של מנהיג בעיר והוא מפיץ את משנתו ודתו- האסלאם. בתקופה בה ישב במדינה, מצליח מוחמד לאסוף סביבו אלפי מאמינים, בני העיר ובני השבטים שחיו בקרבת העיר. אך עדיין לא כולם הסכימו להתאסלם, חלקם עוד זמזמו באוזנו של מוחמד כי אינו אלא חקיין, שהוא אינו מביא בשורה חדשה כי אם מעתיק את דברי היהודים.
הנביא מבין שאם ברצונו להבליט את האסלאם, להוכיח לכולם כי האסלאם היא הדת החדשה, הדת האמיתית, עליו לעשות דבר אחד בלבד, לאסלם את היהודים. לכן בשנה וחצי הראשונות להיג’רה, מוחמד מנסה להמיר את היהדות לאסלאם, ועל מנת להפוך את המעבר ליותר קל הוא לוקח יותר ויותר מאפיינים יהודיים אל האסלאם. למשל, הוא מתפלל שלוש פעמים ביום, ולכיוון ירושלים. “קִבְּלֶה” באסלאם הוא כיוון התפילה, וירושלים נקראת “אוּלָה_לְ קִבְּלְתֵין”, כלומר, הראשונה מבין שתי ה”קיבלות”. הנביא גם מקדש את יום הכיפורים וצם בו. אך מאחר והוא רואה כי היהודים אינם ממהרים להמיר את דתם ולהתאסלם, הוא זונח את ירושלים וחוזר להתפלל למכה. הוא מצווה על חמש תפילות ביום, להראות שהוא יותר מהיהודים ומקדש חודש שלם של צום כל זמן שהחמה מאירה.
הנביא חוזר לעיר מכה בשנת 630 לספירה הנוצרית, אחרי שהוא צובר לעצמו מאמין וצבא שלם שנלחם עמו ועבורו, המספרים עומדים על עשרות אלפים. בשנת 628 מוחמד מבקש לעלות חזרה למכה על מנת לעשות את טקס החָ’אג’, טקס העלייה לרגל המפורסם שאז היה נהוג כל שנה. היום מצווים המוסלמים הבריאים בגופם ובנפשם ושהאמצעים שלהם מאפשרים זאת לעשות את טקס הח’אג’ לפחות פעם אחת בחייהם. אך אנשי מכה מקדימים אותו ועוצרים אותו בעיר קטנה בשם ח’וּדַיְבִּיָה, אשר נמצאת בפאתי מכה. שם הם נושאים ונותנים וחותמים הסכם התקף לעשר שנים. הסכם זה, הסכם ח’ודיביה, בעצם אומר כי באותה שנה (628) הנביא לא יעשה את הח’אג’ במכה אלה יחזור חזרה לעיר מדינה ואילו בשנה שלאחר מכן, ולאורך עשר השנים הבאות יוכל לעלות ולעשות את הטקס במכה, בכעבה, בזמן שאנשי מכה ייפנו לו ולאנשיו את המקום. הנביא חותם על ההסכם מתוך ידיעה שאין בכוונתו לקיימו והוא רק ממתין לשעת כושר. ובאמת שנתיים אחר כך בשנת 630 לספירה הנוצרית, הוא עולה על מכה יחד עם צבא של כ-עשרת אלפים חייל, וכובש בחזרה את מכה מידי המכאים.
הסכם זה הפך להיות לשם דבר להסכם אשר נחתם ללא כוונה לכבדו, לאחר הסכם אוסלו, טען ערפאת בנאום יהונסבורג (1994) ובנאומו בפרלמנט בקהיר (1995) כי הסכם אוסלו הוא הסכם ח’ודיביה של ימינו.
מוחמד נפטר בשנת 632 לספירה הנוצרית, יש המאמינים כי הוא נפטר באוהלהּ של עשתו הצעירה עיישה, מי שהייתה גם בתו של אַבּוּ בַּכֵּר, לימים הח’ליף הראשון באסלאם. לנביא לא היו בנים, מספרים על בן אחד בשם אִבְּרַהִים אשר נפטר בגיל נורא צעיר. היו לו שלוש בנות, פַאטְמֶה, אשר נשאה לעַלִי, לימים הח’ליף הרביעי באסלאם וממנה, התפתחו השושלת הפאטמית וגם האסלאם השיעי. רוּקַיָה ואֻםّ כַּל תֻם אשר על פי האמונה לא נישאו ולא הביאו צאצאים לעולם.
פטירתו של מחמד ללא יורש, ביולוגי או אחד כזה שמונה על ידו, הכניסה את העולם המוסלמי אשר עוד היה בחיתוליו לבעיה גדולה מאד, שכן לא יכלו למנות לו מחליף. מיד הוסכם כי בכל הקשור לנבואה ולדת, לא ניתן יהיה למצוא מחליף לנביא אך עם זאת, באותה העת הוחלט כי יש צורך למנות מחליף לכל ענייני המדינה והיומ-יום השוטפים. ההחלטה על מי יחליף את מוחמד הובילה את העולם המוסלמי בסופו של דבר לסכסוך פוליטי ומאוחר יותר גם דתי אשר מלווה אותו גם בימינו, 1428 שנה מאז פטירתו של הנביא.