הנושא עליו כתבנו לכם היום, הוא חלק בלתי נפרד מחיינו בעולם הזה, המוות ומנהגי האבלות בחברה המוסלמית.

ניחום אבלים בערבית נקרא تعزيه (תַעְזֵיֵה), צורת המקור (المصدر אֵלְמַצְדַר) של הבניין השני בערבית, שהפועל של ניחום אבלים שייך אליו.

ניחם אבלים זה عزّى – يعزّي (עַזַّא – יְעַזִّי), בניין שני, גזרת ל”י)

כאשר מכריזים או מודיעים על מותו שם אדם, אומרים או כתובים את
הפסוק הבא אשר נלקח מ”סוּרַת אֵלְבַּקַרַה” (سورة البقرة – פרק הפרה), פסוק 156 (أية ١٥٦) בקוראן.

إنّا لله وإنّا إليهِ رَاجعُون (אִנַّא לִלַّהִ וַאִנַّא אִלַיְהִ רַאגִ’עוּנַ) – אנו ביד אלוהים ואליו סופנו לשוב. (תרגום הפסוק על ידי אורי רובין, הקוראן, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1995).
בהקשר של פסוק זה, אומר הנביא, במקרה שפקד את אתכם אסון אמרו את המשפט הזה וזה יעזור לכם שלא להתדרדר אל התנגדות, חוסר שביעות רצון ופאטילזם, זה ירים את המורל ויעודד שכן אלוהים איתכם.
בדרך כלל, נוהגים להוסיף לפני הציטוט מהקוראן את המילה حِداد (חִדַאד) שפירושה אבל, אבלות וגם לבוש של אבלים. כפועל, הוא מגיע בגזרת הכפולים حدّ (חַדّ) בתוספת מילת היחס على (עַלַא) ופירושו התאבל על… (בערבית ספרותית).

כאשר נפטר אדם, לא עליכם (بعيد عنّكم בַּעִיד עַנְכֹּם), מכינים אותו לקבורה, רוחצים אותו (غسل עַ’סְל – רחיצת טהרה של כל הגוף) עוטפים אותו בתכריכים (كَفَن כַּפַן ורבים أَكْفَان אַכְּפַאן) – יש כאלה הנוהגים במהלך מס ע החג’ (העלייה הגדולה לרגל) לקנות, את התכריכים שבהם יקברו, במכה. ומביאים את הנפטר, או בערבית – المرحوم (אֵלְמַרְחוּם) לקבורה.

הקבורה מתבצעת בבית עלמין מוסלמי, مقبرة (מַקְבַּרַה) או جَبَّانَة (גַ’בַּّאנַה). במהלך מסע הלוויה שנקרא جنازة (גַ’נַאזֵה) מלווים את הנפטר אל הקבר – قبر (קִבְּר).

בטקס ההלוויה עצמו מבקש איש הדת המוביל את הטקס מהמשתתפים לייחד את אלוהים – التوحيد (אֵ(ל)תַّוְחִיד) והקהל עונה – لا اله الا الله (לַא אִלַהַ אִלַّא אללַّה), אין אלוהים מלבדי אללה.
לאחר מכן מדריך איש הדת את הנפטר, כביכול, לכשיגיע למעלה ישאלו אותו המלאכים: “מהי דתך ומי אלוהיך?” אמור להם, “אללה הוא אלוהי, והאסלאם היא דתי ומחמד עליו השלום הוא נביאי, ואני עד שאין אלוהים מבלעדי אללה, ואני עד שמחמד הוא שליחו”. לאחר מכן קוראים את סוּרַת אלְפַתִיחַה, הפרק הראשון בקוראן, ומכסים את הקבר בעוד איש הדת ממשיך לקרוא פרקים נוספים מן הקוראן.

לאחר ההלוויה, פותחים סוכת אבלים או בית אבלים, בערבית – بيت عزى (בֵּית עַזַא). באסלאם האבל הוא שלושה ימים בלבד, וכל המשפחה יושבת באבל, גם הנכדים, הבני דודים, האחיינים וכו’. הם נמנעים מעבודה, מהנאות ועוד. מתכנסים בבית האבל, קוראים מן הקוראן, מתפללים ומקבלים מנחמים.

בעת ניחום אבלים, רצוי להביא קפה ותמרים לבית האבל, את הקפה מביאים טחון מפולים כהים בלבד (محروق מַחְרוּק), שכן טעמם חזק ומר מאד. את הקפה שותים ללא סוכר בכלל והוא נקרא قهوة مرّة (קַהְוֵה מֻרַّה) אשר מכינים בדרך מסורתית והוא שמור רק לאבל ושמחות. טעמו המר של קפה זה מסמל את האבלות והעצב. התמרים, עגולים ותפקידם להזכיר כי החיים ממשיכים וזהו מעגל החיים ואין לנו, בני האדם, אפשרות לשנות זאת, טעמם המתוק מזכיר כי יש המשכיות ועוד טוב מחכה לנו בעתיד.

כאשר מגיעים לנחם אבלים יש לומר לאבל سلامت راسك (סַלַאמֵת רַאסַכּ), שמתפרש לעברית כ””תהיה לי בריא”, כלומר הנפטר מת ונפטר מן העולם, אני כרגע דואג לך. ניתן לומר עוד מספר דברי ניחומים כמו: الباقي بحياتك (אֵלְבַּאקִי בִּחַיַאתַכּ), כלומר, העודף בחייך, לפי האמונה האסלאמית (וגם היהודית) אדם אמור לחיות עד 120 שנה, נדירים הם אלו שאכן מגיעים לכך, לכן, העודף, השארית שנשארה לאחר שהנפטר הלך לעולמו, שתתווסף לחייך שלך בטוב ובנעימים. במידה ולמנוח היו ילדים ניתן לומר גם: الّي خَلَّفَ ما بموت (אִלִّי חַ’לַّף מַא בִּמוּת), מי שהותיר אחריו, כלומר, מי שהביא ילדים לעולם, לא מת – יש לו המשכיות ואינו נשכח מן העולם.

בסוף שלושת ימי האבל יש לקרוא את הקוראן מתחילתו ועד סופו, נהוג כי משפחת הנפטר ואף מכריו קוראים כולם יחד, ומחלקים את פרקי הקוראן ביניהם וכל אחד קורא את חלקו וכך הם משלימים את כלל הספר.

ההלכה האסלאמית, השריעה, אינה מתירה מנהגים של החצנת האבל, על ידי הגדלת הצער והכאב כמו תלישה ומריטת שיער, הכאה עצמית או קריעת הבגדים. עדיין נפוצים ביטויים מוחצנים לאבל בדמות בכי קורע לב וחזק בקול רם, קריעת בגדים ועוד… גם מנהגים אשר היו קיימים בימי טרום האסלאם (أيام الجاهلية אַיַّאם אלְגַ’אהִלִיّה), עדיין נמשכים. מנהגים כמו השמעת אמירות וקינות בעיקר על ידי נשים. בערב היו נשים שזה אף היה המקצוע שלהן.

מנהג העליה לקבר באסלאם, שונה מהיהדות. המוסלמים אינם נוהגים לעלות לקבר במהלך השנה או ביום השנה של הנפטר, עם זאת, בחגים עִיד אלְפִטֵר ועִיד אלְאַצְ’חַא, נהוג בבוקר היום הראשון של החג לעלות ולבקר את הקרובים אשר נפטרו.

בתמונה: אלמנתו ובתו של אבו עמאר (ابو عمار) הלא הוא יאסר ערפאת בעת הלוויתו.