לַבַּיְרוּת – פירוז
لبيروت
من قلبي سلامٌ لبيروت و قُبلٌ للبحر
و البيوت
لصخرةٍ كأنها وجه بحارٍ قديمِ
هي من روحِ الشعب خمرٌ
هي من عرقِهِ خبزٌ و ياسمين
فكيف صار طعمها طعم نارٍ و دخانِ
لبيروت
مجدٌ من رمادٍ لبيروت
من دمٍ لولدٍ حُملَ فوق يدها
أطفأت مدينتي قنديلها
أغلقت بابها
أصبحت في السماء وحدها
وحدها و ليلُ
أنتِ لي أنتِ لي
أه عانقيني أنتِ لي
رايتي و حجرُ الغدِ و موج سفري
أزهرت جراح شعبي
أزهرت دمعة الأمهات
أنتِ بيروت لي
أنتِ لي
آه عانقيني
לִבַּירוּת
מִן קַלְבִּי סַלַאם לִבַּיְרוּת
וּקַבְּל לֵלְבַּחַר וִאלְבֻּיוּת
לִצַחְ’רַה כַּלְנַהַא וַגַ’הֻ בַּחַאר קַדִים
הִיֶ מִן רוּח אֵלשַעַבּ חֻ’מֹר
הִיֵ מִן עַרַקַה חֻ’בֵּז וּיַאסְמִין
פַכֵּיף צַאר טַעַמְהַא טַעַם נַארִין וּדֻחַ’אנִין
לבּירות
מג’ד מן רמאד לבּירות
מן דם לולד חמל פוק ידהא
אטפאת מדינתי קנדילהא
אע’לקת בּאבּהא
אצבּחת פי אלסמאא וחדהא
וחדהא וליל
אנת לי אנת לי
אה עאנקיני אנת לי
ראיתי וחג’ר אלע’ד ומוג’ ספרי
אזהרת ג’ראח שעבי
אזהרת דמעה אלאמהאת
אנת בירות לי
אנת לי
אה עאנקיני
לבירות
שלום מלבי לבירות
ונשיקות לים ולבתים
לסלע שנראה כמו פנים של מלח זקן
היא עושה יין מנשמת העם
ולחם ויסמין ממתיקותו
אז מדוע טעמם עכשיו כטעם אש ועשן?
לבירות
תהילה מאפר לבירות
מדם ילד שנשאה על ידה
עירי כיבתה את העששית
סגרה את הדלת
נשארה לבד בלילה
לבד עם הלילה
את שלי
חבקי אותי את שלי
הדגל שלי ואבן המחר וגל מסעותי
פצעי האנשים פורחים
דמעות האמהות פורחות
את בירות שלי
את שלי
חבקיני
